כמו שאמרתי לכם בפוסט הקודם רובין לא עוזב את המחשבות שלי.
שאלתי שם שאלה, מי אתה רובין וויליאמס? ובעצם, לא עניתי תשובה.
האם רובין היה אלכוהליסט או שחקן מוכשר? הוא היה שניהם.
דכאוני או עם חוש הומור מטורף? שניהם.
אבל האם משהו מדברים האלה מגדיר את מי שהוא?
לא! ממש לא.
כל אחד מאיתנו הוא יצור חי שקיבל מתנת חיים מהבורא. מתנה עם יעוד וכישרונות כדי לממש אותו.
אני מדמיינת שרובין מצא לעצמו אחלה מקום שם למעלה בזכות כל מה שהוא נתן לעולם, היכולת שלו לצחוק על עצמו ועלינו, ולגרום לנו להרגיש שמחים ומבודחים, ידוע לנו ממקורותינו שלבדחנים יש מקום טוב שם למעלה.
אבל אולי בעצם לא? אצלינו ביהדות התאבדות היא מחוץ לגדר, תרתי משמע.
הבורא נתן לך חיים ונתן לך מסלול לעבור דרכו בחיים, ולו, רק לו הזכות להחליט מתי הגיע "סוף מסלול"
החיים הם רבי ערך כל כך, שהיהדות מלמדת אותנו את ערכם בכל הזדמנות: פיקוח נפש דוחה שבת, הוא רק דוגמא אחת.
שכננו המתאבדים מהדרום ומהצפון, שמו להם את המוות כערך. החיים הם רק משהו טריוויאלי בדרך אל המוות הזוהר, לכן ראינו במלחמה את הזלזול בחיהם של אזרחים ע"י החמאס הרצחני. (ועוד אירגוני מחבלים אזוריים.)
החברה המערבית רואה את הכל במשקפיים של הצלחה: אתה מצליח -משמע אתה חי, כישלון=מוות.
רק אם את מצליחה, את שווה.
ופה יש ליהדות מה להגיד: החיים הם שווים ורבי ערך מעצם קיומם.
הם המתנה הכי יפה שקיבלתם. שמרו עליה.
כמובן, מי שרוצה ליטול ממך את המתנה הזו בכוח עלייך להגן עליה ולהשכים להורגו,
חייך קודמים לחיי אחר, גם אם הוא חברך.
כך כך פשוט, אבל לצערנו לא מספיק מדברים על זה, לא מספיק מדגישים את זה,
שה' נתן לנו את החיים האלה במתנה ובאהבה.
ונופח באפינו נשמת חיים של בוקר ובוקר.
רוו נחת מעוד רגע עם המשפחה עם הילדים, עם סבא וסבתא, החיים לא נמשכים לעד (בכל אופן בגירסתם הנוכחית) ולכן כל כך חשוב להינות מכל רגע.
וגם על זה יש לי מה לכתוב, בפוסט הבא אי"ה.
