נכון שעכשיו ממש קשה, ופעולת החיוך היא כמו משהו מכני, כמו תלבושת,
אבל ברגע שאני מחייכת, אני מאשרת שיש על מה, שיש בורא. שיש טוב בעולם. שאנחנו חיים והחיים ממשיכים. שהשמש ממשיכה לזרוח, שאנו בתהליך של גאולה עם כל העליות וירידות של התהליך הזה.
במה אני יכולה לתרום למצב?
לחייך.

הפוסט לשמוח גם עכשיו. הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

זו לא טעות כתיב שהעורכת היקרה צריכה לתקן, קראתם נכון. בנוסף לבגדים ולנעליים וכל זה, אני לובשת חיוך. אני שמה אותו על הפנים, בדיוק כמו שאני שמה איפור. ואני הולכת ברחוב ומחפשת מי עוד מחייך… אני אוהבת במיוחד ללבוש את החיוך כשאני מחכה לטרמפים. אני מחייכת לכל מי שחולף על פני, גם אם הוא לא טורח לעצור או אפילו להאט.

אני יודעת מה אתם חושבים לעצמכם, מחורפנת, האשה. אם היא באמת שמחה, הרי שהיא לא חיה במציאות, או יותר גרוע, היא לא באמת שמחה, רק משחקת אותה.

ואתם יודעים מה, יש בזה משהו! אני באמת בוחרת, לא לחיות במציאות האוטומטית שהשכל שלנו מכתיב. אני ממש משתדלת, אפילו מזייפת שמחה, כי זה כל כך יותר טוב לי, ולכל סובבי.

ובעצם, השכל הזה, שמלא ביקורת ויודע עד כמה רע פה בעולם, מי אמר שהוא צודק?

להיות בנאדם מלא אור ושמחה זו קודם כל החלטה.

מפתיע?

אנו רגילים לחשוב, ששמחה זו תגובה. קיבלתי משהו טוב, אני שמחה,  עצר לי טרמפ, קניתי לי משהו שהייתי צריכה,- אני שמחה, אבל שמחות מן הסוג הזה, ממלאות חיסרון, וכדרכם של חסרונות, ברגע שאחד מתמלא, אזי, חיסרון אחר מתייצב וממלא את מקומו.

תתבוננו בילדים קטנים, האם הם זקוקים לסיבה לשמוח?

למה תינוק קטן מתגלגל מצחוק סתם כך ומוצא שעשוע ועניין בכל דבר? כשאנו גדלים, פתאום מופיעים האויבים הגדולים: השיעמום, והבדידות. לפתע אנו משוכנעים שאנו זקוקים למשהו מעבר לעצמנו על מנת לשמוח.

ואני טוענת, שהכח לשמוח מצוי בתוכנו. יש לנו גישה מעשית אל השמחה.

דבר ראשון צריך כמובן לבחור. האם אני מאנשי האור או החושך?

אם אני מאנשי האור, עלי ללבוש את המדים של אנשי האור: החיוך. ברוך ה' גם חיוך לא אמיתי עושה את העבודה, וזה בדוק מחקרית. פרויקט מחקר באוניברסיטת וויין (2010) בחן את הבעת הפנים של שחקני בייסבול בקלפי משחק מלפני 1950. נמצא שרוחב החיוך יכול לנבא את אריכות החיים של השחקן. אלה שחייכו בתמונה חיו בממוצע כמעט 80 שנה לעומת אלה שלא חייכו וחיו בממוצע 72.9 שנים.

לפני כמה שבועות פגשתי בתחנת הרכבת בירושלים, את יהודה פסחוביץ', איש בגיל שיבה, וניהלנו שיחה עמוקה על החיים. דיברנו על כמה השמחה חשובה, כמה קל לכעוס, ואיך שהוא לא מוכן להשכיר לכעס חדר אצלו בבית…

יהודה הוא משורר, שמדפיס, מנקד, ומוציא לאור בעצמו את שיריו והוא שיתף אותי בכמה מהם. להלן דוגמית:

"ארשת פנים יביעו.

חייך, והסיבות יגיעו."

עכשיו, משסוף סוף הגיע החורף, יש לנו סיבה טובה לחייך, ברוך ה' זכינו לגשמי ברכה, ואפילו שלגים.

ובחורף, אין כמו מרק, פשוט אין. מחממם את הלב ואת הגוף.

המרק הבא, הוא מרק מדהים בפשטותו, וטעים ממש כמו במסעדה.

מרק ברוקולי מוקרם.

מצרכים:

חבילת ברוקולי של בודק/כרובית וברוקולי

ליטר חלב, 50 גרם חמאה, 2 כפות גדושות קורנפלור, מלח, כף גדושה אבקת מרק בטעם עוף. אפשר גם שמנת מתוקה אחת להוסיף. מלח לפי הטעם.

את הברוקולי שמים בקערה עם מים מהברז עם 2 כפות סודה לשתיה. (זה מנטרל את הגזים) בערך 15 דקות ומסננים.

בינתיים שמים בסיר  גדול את שאר המרכיבים, מערבבים על אש גבוהה (כל הזמן לערבב) כשמתחיל להסמיך מוסיפים את הברוקולי. מבשלים עד שהברוקולי רך, וטוחנים הכל בבלנדר מקל. מי שרוצה יכול להוסיף שמנת מתוקה בשלב זה ולחמם את המרק מעט שוב.

כשאני אפתח מסעדה, זה יהיה אחד ממרקי החורף שירוצו אצלנו…

הפוסט לובשת חיוך הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

כנהוג כל המשפחה הגיעה לחתונה, הרי זה דוד שלהם, ומצאתי את עצמי נגררת בידי שני הקטנים שלי לכאו ולשם, מבינה שכרגע תפקידי כאמא גובר על תפקידי כאחות הבכורה. לפעמים השימוש בתובנה שכלית עוזר מאוד לא להתבאס…

החופה החלה רק בשמונה וחצי, ובאחת עשרה וחצי בלילה, הבת שלי צילמה את אלחנן הקטן, בן רבע לארבע,ממציא לעצמו משחק שמח ומבסוט למרות השעה המאוחרת והעפיצות הגבוהה שלו.

צפיה מהנה!

בכל אחד ואחת מאיתנו חבוי הילד הקטן הזה, שיודע כמה דברים על שמחה, ויכול להטעין אותנו באנרגיה של שמחה, כמעט בכל מצב….

הפוסט שיעור על שמחה מבני הקטן אלחנן הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.