זהו תהליך לא קל שאני עושה בליווי צמוד של "שומרי משקל" בעזרת המדריכה האהובה שלי: אהובה אלחנתי. ברוך ה' לאט לאט אני לומדת להעדיף בחירות שיותר חיוביות עבורי, למשל אני מכינה הרבה יותר ירקות מבעבר. משתדלת לשתות הרבה יותר, נמנעת עד כמה שאפשר מטיגונים.

מדובר בתהליך שלא רק עוסק בגוף אלא גם בנפש.

פתאום אני מגלה שקשה לי לוותר בשמחה על דברים מסוימים. ולמה בעצם? הרי אוכל זה אחד הדברים, הכי הכי חולפים? נכנס למערכת ויוצא… אז למה כל כך קשה לי להעדיף דג על פני כבד למשל? למה קשה לי להסתפק ב2 פרוסות לחם שבהחלט משביעות אותי, אבל אני מסתכלת בערגה על הפרוסה השלישית? הרי ממילא כעבור כמה זמן "ולא נודע כי באו אל קירבי", ולא משנה אם אילו 2 פרוסות או 3.

אחד הדברים שאהבתי בשומרי משקל, הוא העובדה שבאמת אפשר לאכול הכול ולרזות. הקונץ הוא במינונים ובמעקב המדוקדק אחרי הנקודות החמקמקות. לפעמים הנפש ממש צריכה איזו קוביית שוקולד (חצי נקודה) או פרוסה נחמדה של שניצל (6 נקודות) ואז אני יכולה להינות מזה, רק לא לשכוח לחשב…

אז בלי בושה וחמלה, אני מביאה פה מתכון שחיתותי להדהים, טעים ומנחם, עם המון אהבה.

בטנים מקורמלים

מתכון של אמא של אורני, (אורנה נריה יוגב, מירושלים)

ואפשר להמיר את הבטנים בשקדים, הערב הכנתי עם קשיו טבעי, יצא מעולה!

 יחסי הכוחות הם:

2 כוסות שקדים טבעיים (ללא מלח!!)
כוס סוכר
1/2 כוס מים
כפית תמצית וניל
(אפשר להכפיל כמויות לפי היחס הזה).

שמים הכל בסיר שטוח ורחב, עדיף טפלון או נירוסטה.
מבשלים על אש גבוהה (לא טורבו) תוך בחישה מזדמנת, עד שהסוכר נמס לגמרי ואחר כך מתגבש.
בינתיים מניחים נייר אפייה על תבנית גדולה ושטוחה של התנור. זה לוקח קצת זמן אבל בשלב מסוים הסוכר מתגבש והופך לבן על השקדים.
ברגע שהסוכר הופך לבן, צריך לעבוד במהירות. לבחוש כל הזמן (בכף עץ בלבד, זה לוהט)
עד שכל הסוכר נמס והופך לקרמל. (ככה המתכון במקור, אני אוהבת שברגע שזה מתחיל להזהיב והכל זהוב אבל לא ממש חום ונמס אני מוציאה.)
מכבים את האש ויוצקים הכל (בזהירות, בזהירות) לתבנית. משטחים פחות או יותר בעזרת הכף.
לאחר שהתקרר לגמרי, שוברים לאשכולות קטנים ומאחסנים בכלי אטום לחלוטין.

הפוסט על הרזיה | בוטנים מקורמלים הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

מה ההבדל בין להתמוטט לבין להתפקע מצחוק?

הכול תלוי בדרך הראיה שלך. הדבר הומחש לי באחרונה, דווקא מצפייה בתוכנית של המרוץ למיליון 3.

בתוכנית, המתמודדים היו צריכים להכניס את ראשם לתוך אקווריום זכוכית ענק, ובו 4000 זבובים, ולנגוס בעזרת ראשיהם בלבד בתפוח תלוי על חוט מתנדנד בין ראשי המתמודדים.

מה שהיה מדהים לראות, זה איך זווית הראיה, ה "מיינדסט" כמו שקוראים לזה , השפיע לגמרי על אופי המשימה וביצועה. זוג מתמודדות שאחת מהן נשברה לגמרי רק מלראות את הזבובים, בקושי הצליחו להשלים את המשימה. בכי, וזעקות, וקריאות "אני לא יכולה" ליוו את משימה הארוכה והמתישה. ממש חשתי רחמנות עליהן.

זוג אחר נכנס לחדר, ראה את אותו אקווריום עם אותם 4000 זבובים ואותו תפוח מתנדנד, ופירשו לגמרי אחרת את הסיטואציה. לא כדבר מגעיל ומחריד, אלא כמצחיק! הם הכניסו ראשים בליווי צחוק רם אל תוך הקופסא, ובחיוכים ובביסים גדולים השלימו את המשימה במהירות, תוך שהם מתפקעים מצחוק.

ההבדל בין הזוגות היה בפרשנות וביכולת למצוא זווית ראיה חיובית.

סיפרתי לכם בפעם הקודמת על ההרפתקה הגדולה שיצאתי אליה בשומרי משקל.

כן, הרפתקה. ככה אני רואה את זה, כמו מסע גילוי שבו אני לומדת כל הזמן דברים חדשים. חס וחלילה לא דיאטה, כמו הכותרת שניתנה לכתבה ההיא, דיאטה ישר שם את הבנאדם במקום של מאבק, ואילו אני צועדת במסע לגילוי ושינוי.

ביום שני, נכנסתי למשרד בעיניני הקייטנה שאני מרכזת ביישוב, הייתי קצת רעבה, וחיסלתי שארית של שקית אובלטים פתוחה שהייתה מונחת לפני על השולחן. (אובלטים זה הדקים דקים האלה, עם קימל, הטעימים רצח.)

במקום להגיד לעצמי, אוף, נפלתי השבוע, אכלתי אובלטים בלי לדעת שהם שווים 10 נקודות למאה גרם, אני מסתכלת על האירוע בתוך שכר לימוד. למדתי 2 דברים מהעניין הזה (אפשר היה לקרא לזה נפילה, אבל למה להתייחס שלילי?)

האחד: להשתדל לבדוק כמה נקודות עולה לי כל מאכל לפני שאני אוכלת אותו, והשני, תמיד לקחת איתי כשאני יוצאת מהבית אלטרנטיבה לפיתויים שאפגוש מחוץ לבית. כמה שקדים יכולים להשביע אותי למדי, מלפפון, גזר וגמבה גם יעשו את העבודה בצורה טובה.

אבל העניין העיקרי הוא אופן ההתייחסות שלי אל מה שאני עוברת.

אני יכולה לבחור להרגיש כלפי עצמי: כמה אני מטומטמת שלא עשיתי כך או אחרת, כמה הייתי יכולה, וכמה אני לא, או לבחור להתייחס אל החיים האלה ואל כל מה שעובר עלי כעל שיעור יוצא דופן שעלי לפענח את המסר הטמון בו עבורי.

הרבה פעמים כשאינני מבינה את המסר, אני בוחרת פשוט לצחוק, הצחוק משחרר ומצחיק, ושם אותי במקום שמקבל את המציאות, אפילו אם אינני מסוגלת להבין אותה.

הצחוק הוא מתנה כל כך מופלאה! אפשר לצחוק בכל השפות, וגם בלי שפה בכלל!

לפני כמה שבועות נסעתי מאחורי מונית מסחרית גדולה, ערבית, ובירכתיה ישבו ילדים שאחד מהם החל לנופף לעברי. נופפתי בחזרה וצחקתי איתו ועם חבריו שהצטרפו, כל הדרך הביתה.

בישוב עלי ערכתי סדנת צחוק לקשישות, התפעלתי עד כמה אצל כל אחת מאיתנו טמון צחוק כל כך גדול, בלי שום קשר ליכולת לזוז או אפילו לתקשר בינינו באותה שפה. היה צחוק ענק ומכל הלב!

אני לא נגד רגשות שליליים. לפעמים אנחנו ממש זקוקים להם. יש מקום להרגיש את כל קשת הרגשות שה' נתן לנו. אבל לפעמים אנחנו נכנסים להלך רוח שלילי מדברים פעוטים לא משמעותיים, לפעמים הפורפורציות של הרגש כלל לא מתאימות לסיטואציה. ולפעמים אנחנו יכולים להתנסות בזווית ראיה אחרת, ובכלל לא להכניס לראש את המחשבה השלילית.

כמו שאומרים: נקודה למחשבה.

ואם אנחנו בעניין של שינוי דפוסים מוכרים, אני היום מציעה לכם להתייחס אחרת אל הטוסטר לחיצה. דבר ראשון, טיפ אדיר שקיבלתי למניעת לכלוך הוא להניח נייר אפיה בתוך הטוסטר.

אז חוץ מטוסטים, מתברר שהוא מאוד שימושי גם לצלייה של ירקות, ניסיתי עם קישואים וחצילים, ויצא ממש טעים (עם מעט שמן זית ומעט מלח) בטטות לא יצאו מוצלח, אתם מוזמנים לנסות עוד ירקות ולדווח לי.

ואפילו לדג הטוסטר טוב! כן!

לוקחים דג סלמון פרוס קפוא שמים נייר אפיה על הטוסטר, אפשר להוסיף מעט שמן זית (לא נראה לי שחייבים) מעט מלח ומעט פפריקה/ תבלין גריל עוף, מניחים את הפרוסות הקפואות וזהו! מחכים כעשר דקות עד שיש פסים על הדג והוא נראה מוכן. טעים מאוד, וקל מאוד, אחלה ארוחה לימי הקיץ החמים.

הפוסט תפוח באקווריום, דג בטוסטר, תובנות המירוץ למליון 3 הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

איך הגעתי לזה, אתם בטח שואלים את עצמכם. גם אני שואלת את עצמי, אבל אני כל כך נהנית שלא ממש חשוב לי….

אמא שלי כבר מלא זמן מנג'סת לי, שאני אלך לשומרי משקל. היא ואחותי כבר נמצאות בשומרי משקל מזה כשנה. אני לעומת זאת, לא הייתי משוכנעת כל כך שתתאים לי השיטה.

להתחיל לחשב כמויות של מה שאני אוכלת, להוציא דברים מסוימים מהתפריט, נראה לי עינוי, לא פחות. אבל כשהתחלתי להתבונן בתמונות שלי ולגלות שם סנטר כפול, הבנתי, שעכשיו הזמן לשינוי.

כל עוד הייתה לי קצת בטן וחשבו שאני בהריון, נו, שיבושם להם, ושיחשבו. אבל ברגע שאני לא הצלחתי להשלים עם הסנטר הכפול שלי, החלטתי לנסות. מה גם שאמא שלי ברוב נדיבותה הציעה לשלם לי על ה"תענוג".

בפגישה הראשונה הייתי בהלם. אהובה המדריכה נראתה לי כמו רסר"ית, שמעודדת את כולם וגוערת במי שצריך, רק שהגערות שלה נשמעו ממש מוזרות:

" את לא אוכלת! איך תרדי במשקל אם לא תאכלי את כל הנקודות שלך? אסור לך לדלג על ארוחות!"

תודו שזה לא משפט שציפיתם לשמוע מ"שומרי משקל". אבל כן, שומרי משקל תפסו כיוון בריאותי,

ומצאו שהבנאדם צריך לאכול כדי לרזות. לא רק זה, אלא צריך לאכול פירות וירקות וברוך ה' קיבלתי מתנה גדולה שמאפשרת לי לשפר את הבריאות ביחד עם המשקל.

הגעתי כשבועיים לאחר פסח, ובשבוע הראשון ממש חגגתי על מכסת הנקודות שלי. אכלתי כמה לחם שהתחשק לי ואפילו פיצה, עד שבשבוע השני התברר לי שעלי להגביל קצת את כמות הפחמימות שלי…. וואו זה לא היה קל! התנסתי במאכלים שבחיים לא חשבתי שאנסה, כמו אטריות שעועית, (הם בסדר אחרי ששוטפים אותם) ריקוטה מלוחה 5{428ea385ef707db85a6273ee7a80b653caa6998c425baf01db5f9f2e8092501a} (יאממי) חטיף שוקולד עד 100 קלוריות (עדיף לאכול שוקולד נורמלי או תמר) ולמדתי המון. התחלתי להגיע עם מגש ירקות חתוכים לכל מפגש חברתי שבו יש "כיבוד קל" (ממתי עוגות, רוגלך, ובורקסים נחשבים כיבוד קל, תהרגו אותי! )

נכון לכתיבת שורות אלו אני 4 קילו פחות, הצטרפתי לשיעור core  בחדר כושר סיקרא, עם מוזיקת שאנטי ועבודה מאומצת על מרכז הגוף בשילוב עם מתיחות. בכל שיעור הגוף שלי צועק הצילו ואני מעודדת אותו שככה הוא יתחזק, אי"ה. וחזרתי לרקוד ריקודי בטן, שזה תענוג עצום שכבר כתבתי עליו בעבר. אחרי ההתעמלות אינני מוותרת על מקלחת ואני יושבת לאכול ארוחה קלה עם חלבון (בד"כ גבינה) וירקות. אחד הדברים שלמדתי בשומרי משקל הוא לאכול פחמימה פשוטה (אני אוכלת תפוח או תמר) לפני ההתעמלות, וזה מאוד עוזר הן לשריפת השומנים ולי זה גם נותן אנרגיה בזמן השיעורים.

למה אני כותבת לכם את כל זה?

כי אני חושבת שכל אישה צריכה למצוא לה את נקודות האור שלה במשך השבוע. בשבילי, הפעלת הגוף היא מוקד לאור שמחזק אותי ונותן לי כוח לעבור את כל השבוע! ברור שיש עוד נקודות טעינה, כמו שבת, ולדבר עם ה' ולקרוא ולכתוב ולשמוח ולהיות עם הילדים, אבל כל כך הרבה פעמים אני פוגשת נשים שפשוט מתעלמות מהכלי הנפלא והנהדר שמאפשר לנו לעשות כל כך הרבה: הגוף שלנו. כן גם הוא ראוי להתייחסות, להזנה מתאימה, לפינוק , להתעמלות .

אז היום באתי להשמיע את קולו של הגוף, שלצערינו רובינו שומעות את קולו רק כשהוא קורס, וגורם לנו מכאובים. אם מישהי מהקוראות התעוררה קצת בעקבות הקריאה ותכניס עוד קצת פעילות גופנית לתוך סדר היום שלה, הרווחנו כולנו. (ואם יש איזה גבר שקורא את המדור שלי ומחליט לעשות משהו למען הגוף שלו, המשיח כבר בטוח קרוב!)

אשתף אתכם במתכון קל מאוד וטעים מאוד: קל הן מבחינת הנקודות והן בקלות ההכנה.

צריך:

דגי אמנון מופשרים, אפשר להשרות אותם מעט ברוטב סויה.

שעועית ירוקה

פטריות טריות

שום כתוש.

רוטב סויה.

מקפיצים במחבת עם מעט שמן זית את השעועית. לאחר כמה דקות ומסיפים את הפטריות, והשום הכתוש. כשהפטריות שינו את צבען, מוסיפים את האמנונים ומטגנים אותם מעט משני הצדדים עד שבשרן יורד בקלות כשנועצים מזלג. מוסיפים רוטב סויה לפי הטעם ומורידים מהאש. בתיאבון!!

המתכון הזה הולך טוב עם אורז מלא, מתכון להכנתו תוכלו למצוא בבלוג החדש שלי: מבסוטה בשומרי משקל.

הפוסט מבסוטה בשומרי משקל הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

דג סול בפטריות:

12 יחידות דג סול מופשר.

4 -5 כפות מיונז קל.

כף אבקת מרק בטעם פטריות

קופסת שימורים של פטריות חתוכות.

מערבבים את המיונז עם האבקת מרק,, מושחים כל דג בתערובת, שמים קצת פטריות, מושחים עוד קצת ומקפלים לגלילה. אופים פתוח בתנור מכוון ל180 מעלות לכ15 דקות עד שמזהיב. מעולה בחימום חוזר על הפלטה.

ירקות מוקפצים:

מטגנים 2 בצל קצוץ בכף שמן וכשמשחים מוסיפים רצועות חצילים ופטריות פרוסות 2 שיני שום כתוש ועוד כף שמן ואז בסוף כרוב וגזר.(קניתי חבילה גדולה מוכנה של גוש קטיף) תיבול: רק במלח וא. מרק. אפשר להוסיף מעט מים ומעט קורנפלור על מנת ליצור רוטב. טעים מאוד עם אטריות אורז רחבות.

חטיף/סלט דלורית מלוח:

קולפים את הדלורית וחותכים לקוביות, מערבבים חצי כוס מים עם חצי כפית מלח ומזליפים על הקלורית החתוכה. (על נייר אפיה כמובן.) אופים עד שמזהיב. טעים חם או קר, ואפס נקודות!!!

הפוסט מבסוטה בשומרי משקל המתכונים מהשבוע הראשון. הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.