אני מדענית שעורכת ניסויים. המשפחה שלי צוחקת עלי שדווקא בשבתות של אורחים אני מנסה דברים חדשים.
בשבת שעברה ניסיתי מאפה מילדותי שנקרא Baked ziti יצא די מזעזע. אולי המוצרלה לא הייתה ממש טובה או שהריקוטה בארץ יש לה טעם אחר, אבל אני לא מתייאשת. אני אנסה שוב בהזדמנות. (בשום אופן לא השבת, ניתן לעצמנו תקופת התאוששות…) אבל אני לא מתייאשת. ככה זה מדענית אמיתית.
בתור מדענית יש לי מדי פעם תגליות, החשובה שהן היא חום שאריתי. מה זה אומר? שאפשר בהחלט לסיים את האפיה בחום שנשאר בתנור אחרי שמכבים אותו. במקרה של סלומון אני אפילו מכניסה אותו לתנור מכובה מיד אחרי שסיימתי לאפות חלות והופ, אחרי כ20 דקות הוא מוכן. כן, אפיה בתנור מכובה. אני כבר מוכנה לקבל פרס נובל על זה.
אבל אם ניקח את המושג הזה לתחום הנפש, תחשבו על זה, כמה חום שאריתי הוא משמעותי. הנה, פני כשבועיים הייתי באזכרה של אבא שלי המתוק, שיותר שנים ממה שזכיתי לחיות איתו, הוא כבר מבלה בשמיים, ועדיין כשאני רוצה לקבל חום ואהבה, אני רק צריכה להיזכר בו וכבר יש לי תחושה מצויינת של חום ואהבה (וגם מנת געגוע).
וזה מזכיר לי לתת לילדים שלי מנות גדושות של חום ואהבה שיהיו איתם ברגעים שבהם הם רחוקים ממני.
כבר תקופה לא קצרה אני מנסה להכין קרקרים ללא גלוטן, ונדמה לי שאני כבר קרובה לגרסה הסופית.
אני שופכת לקערה בערך כוס של פשתן זהוב, כף או שניים צ'יה, ומרכיב הקסם: כפית אבקת פסיליום. את הפסיליום והפשתן זהוב אפשר להשיג בניצת הדובדבן.
עכשיו אפשר להוסיף קצת שיבולת שועל, לא חובה, וכל מיני גרעינים שיש לכם בבית: גרעיני חמניה דלעת וכאלה, שומשום, שומשום שחור, קצח, אני שמה גם בצל מטוגן מיובש. וקצת מלח.
מוסיפה מים נראה לי משהו כמו 2 כוסות, זה נראה מוגזם, אבל הפשתן והצ'יה סופחים אותם והופכים לג'לי כזה.
מחכה לפחות חצי שעה, מערבבת, ושוטחת על נייר אפיה. מפזרת מלמעלה תבלין בייגל או מלח גס. אופה ב150 מעלות, עד שיבש לגמרי. כדאי באמצע האפייה להוציא ולחרוץ או בסוף פשוט לשבור. לפעמים חלק מוכן וחלק עדיין רטוב, אז אני מוציאה מה שמוכן ונותנת לשאר עוד קצת זמן. לרוב חום שאריתי יעשה את העבודה.
