מה ההבדל בין נפילה לבין שיעור?
מה ההבדל בין להתמוטט לבין להתפקע מצחוק?
הכול תלוי בדרך הראיה שלך. הדבר הומחש לי באחרונה, דווקא מצפייה בתוכנית של המרוץ למיליון 3.
בתוכנית, המתמודדים היו צריכים להכניס את ראשם לתוך אקווריום זכוכית ענק, ובו 4000 זבובים, ולנגוס בעזרת ראשיהם בלבד בתפוח תלוי על חוט מתנדנד בין ראשי המתמודדים.
מה שהיה מדהים לראות, זה איך זווית הראיה, ה "מיינדסט" כמו שקוראים לזה , השפיע לגמרי על אופי המשימה וביצועה. זוג מתמודדות שאחת מהן נשברה לגמרי רק מלראות את הזבובים, בקושי הצליחו להשלים את המשימה. בכי, וזעקות, וקריאות "אני לא יכולה" ליוו את משימה הארוכה והמתישה. ממש חשתי רחמנות עליהן.
זוג אחר נכנס לחדר, ראה את אותו אקווריום עם אותם 4000 זבובים ואותו תפוח מתנדנד, ופירשו לגמרי אחרת את הסיטואציה. לא כדבר מגעיל ומחריד, אלא כמצחיק! הם הכניסו ראשים בליווי צחוק רם אל תוך הקופסא, ובחיוכים ובביסים גדולים השלימו את המשימה במהירות, תוך שהם מתפקעים מצחוק.
ההבדל בין הזוגות היה בפרשנות וביכולת למצוא זווית ראיה חיובית.
סיפרתי לכם בפעם הקודמת על ההרפתקה הגדולה שיצאתי אליה בשומרי משקל.
כן, הרפתקה. ככה אני רואה את זה, כמו מסע גילוי שבו אני לומדת כל הזמן דברים חדשים. חס וחלילה לא דיאטה, כמו הכותרת שניתנה לכתבה ההיא, דיאטה ישר שם את הבנאדם במקום של מאבק, ואילו אני צועדת במסע לגילוי ושינוי.
ביום שני, נכנסתי למשרד בעיניני הקייטנה שאני מרכזת ביישוב, הייתי קצת רעבה, וחיסלתי שארית של שקית אובלטים פתוחה שהייתה מונחת לפני על השולחן. (אובלטים זה הדקים דקים האלה, עם קימל, הטעימים רצח.)
במקום להגיד לעצמי, אוף, נפלתי השבוע, אכלתי אובלטים בלי לדעת שהם שווים 10 נקודות למאה גרם, אני מסתכלת על האירוע בתוך שכר לימוד. למדתי 2 דברים מהעניין הזה (אפשר היה לקרא לזה נפילה, אבל למה להתייחס שלילי?)
האחד: להשתדל לבדוק כמה נקודות עולה לי כל מאכל לפני שאני אוכלת אותו, והשני, תמיד לקחת איתי כשאני יוצאת מהבית אלטרנטיבה לפיתויים שאפגוש מחוץ לבית. כמה שקדים יכולים להשביע אותי למדי, מלפפון, גזר וגמבה גם יעשו את העבודה בצורה טובה.
אבל העניין העיקרי הוא אופן ההתייחסות שלי אל מה שאני עוברת.
אני יכולה לבחור להרגיש כלפי עצמי: כמה אני מטומטמת שלא עשיתי כך או אחרת, כמה הייתי יכולה, וכמה אני לא, או לבחור להתייחס אל החיים האלה ואל כל מה שעובר עלי כעל שיעור יוצא דופן שעלי לפענח את המסר הטמון בו עבורי.
הרבה פעמים כשאינני מבינה את המסר, אני בוחרת פשוט לצחוק, הצחוק משחרר ומצחיק, ושם אותי במקום שמקבל את המציאות, אפילו אם אינני מסוגלת להבין אותה.
הצחוק הוא מתנה כל כך מופלאה! אפשר לצחוק בכל השפות, וגם בלי שפה בכלל!
לפני כמה שבועות נסעתי מאחורי מונית מסחרית גדולה, ערבית, ובירכתיה ישבו ילדים שאחד מהם החל לנופף לעברי. נופפתי בחזרה וצחקתי איתו ועם חבריו שהצטרפו, כל הדרך הביתה.
בישוב עלי ערכתי סדנת צחוק לקשישות, התפעלתי עד כמה אצל כל אחת מאיתנו טמון צחוק כל כך גדול, בלי שום קשר ליכולת לזוז או אפילו לתקשר בינינו באותה שפה. היה צחוק ענק ומכל הלב!
אני לא נגד רגשות שליליים. לפעמים אנחנו ממש זקוקים להם. יש מקום להרגיש את כל קשת הרגשות שה' נתן לנו. אבל לפעמים אנחנו נכנסים להלך רוח שלילי מדברים פעוטים לא משמעותיים, לפעמים הפורפורציות של הרגש כלל לא מתאימות לסיטואציה. ולפעמים אנחנו יכולים להתנסות בזווית ראיה אחרת, ובכלל לא להכניס לראש את המחשבה השלילית.
כמו שאומרים: נקודה למחשבה.
ואם אנחנו בעניין של שינוי דפוסים מוכרים, אני היום מציעה לכם להתייחס אחרת אל הטוסטר לחיצה. דבר ראשון, טיפ אדיר שקיבלתי למניעת לכלוך הוא להניח נייר אפיה בתוך הטוסטר.
אז חוץ מטוסטים, מתברר שהוא מאוד שימושי גם לצלייה של ירקות, ניסיתי עם קישואים וחצילים, ויצא ממש טעים (עם מעט שמן זית ומעט מלח) בטטות לא יצאו מוצלח, אתם מוזמנים לנסות עוד ירקות ולדווח לי.
ואפילו לדג הטוסטר טוב! כן!
לוקחים דג סלמון פרוס קפוא שמים נייר אפיה על הטוסטר, אפשר להוסיף מעט שמן זית (לא נראה לי שחייבים) מעט מלח ומעט פפריקה/ תבלין גריל עוף, מניחים את הפרוסות הקפואות וזהו! מחכים כעשר דקות עד שיש פסים על הדג והוא נראה מוכן. טעים מאוד, וקל מאוד, אחלה ארוחה לימי הקיץ החמים.
