ישב אצלי בבית על הכסא ואמר: כל הדברים הרעים שקורים, לא יסתירו את העובדה שאנחנו בתקופה גדולה.

גם התקשורת שמראה לנו רק את החושך.. שום דבר לא יעזור

אנחנו בתקופה גדולה.

וכשהלכתי להעביר את הסדנה שלי :'מבסוטה מהחיים'  היום בבית אל

וראיתי כיכר משגעת, בתים. ילדים משחקים…

שוב חזרה הוודאות, שהאור הרבה יותר גדול מהחושך.

וכן, זה מאוד מאוד כואב,

הלב נקרע עם כל חיים שנגדעים באכזריות,

ועדיין האור יותר גדול מהחושך.

עוד מעט חנוכה ואנחנו נקראים היום יותר מתמיד

להרבות באור.

לעשות טוב אחד עם השני

לחייך יותר ולצחוק יותר… כן דווקא עכשיו.

כי אנחנו בידיים הכי טובות שרק אפשר. אחד הדברים בהם אני הכי אוהבת להרבות אור זה להשתתף בקמפיינים של מימון המונים, לפרויקטים שאני מאמינה בהם.

יש רק עוד כשבוע ימים לפרויקט הנהדר: גוונים של מתוק אז קדימה חברה' בואו תעזרו לחבר'ה הלאה לעשות עוד טוב לנוער בסיכון…אל תתמהמהו: תשתתפו ואפילו במעט, כמו שאומר הרב גודלבסקי: גם מעט זה טוב!!

לחצו כאן כדי לתרום!!! וגם לקבל תשורה טעימה…

והנה המסר שהדר בוכריס ה' ינקום דמה כתבה לעצמה ואני חושבת שכולנו יכולים לאמץ לעצמנו. מתחת לתמונה הבאתי את הטקסט המלא.

"אני אוהבת את החיים. את הכל פשוט אוהבת.

אוהבת את הטבע, אוהבת לצחוק, אוהבת לרקוד.

אוהבת את מה שאין וגם את מה שיש. מבינה שהכל לטובה.

מזמנת לחיי את מה שאני צריכה ומברכת על מה שהוא למעלה נותן.

מאמינה שיש קארמה טובה. אני אוהבת אנשים ומעדיפה את הטובים שביניהם.

לדעת שהכל עובד. שהכל לא במקרה כך קרה.

זאת תמיד לעצמי מזכירה. זו החלטה.

לנשום עמוק נו… אז מה

אוהבת את הלבד, את האלוקים הקטנים שמדבר אלי מתוכי. אוהבת את המחוות הקטנות של היום יום. לנסות לחיות את העכשיו כמה שיותר. מחפשת את רגעי האושר הקטנים. אוהבת את היצירה, את האמנות, את הנשמה שבדברים. מוזיקה, טבע, בגדים.

אוהבת ללא מטרה, פשוט אוהבת.

אוהבת את הים, את הרוח, את קול הגלים. אוהבת את השקיעה ואוהבת את עצמי במראה. זה הגוף שקיבלתי. והוא מתנה.

אוהבת את עצמי נקודה."

הפוסט אנחנו בתקופה גדולה…וכל החושך הזה לא יסתיר לנו את האור. הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.

חטופים.

כשאתם מתבוננים בתמונה הזו, עם יד על הלב, מה אתם מרגישים?

לחץ? דאגה? כאב? עצב? האשמה? אשמה?

בקיצור, משהו ממגוון הרגשות השליליים העומדים לרשותנו?

ואולי, אנחנו יכולים לגייס רגשות אחרים ומחשבות שונות?

אני רוצה לספר לכם סיפור.

כשאחותי הייתה פצועה במצב אנוש בפיגוע לפני 13 שנים,

הגעתי לבית החולים, ושם כאשר נפגשתי עם אמא, היו בפיה דיבורים, איזה אסון זה, איזה נורא, וכיוצא בזה.

מיד אמרתי לה, אמא, דניאל בניתוח, במצב אנוש, מה שהיא זקוקה לו כעת הן מחשובת טובות ואופטימיות! שנדע שהיא תצא מזה ותצא טוב! אנחנו חייבים לשדר לה שאנחנו מאמינים שרק טוב הולך להיות פה!

כמובן שהתפללנו כל הלילה, נתנו צדקה ואמרנו תהילים, עד שהניתוח הסתיים לפנות בוקר.

זה מה שיהודים עושים במצבים כאלה.

ובסוף: (לא נשאיר אתכם במתח) ברוך ה' בניסי ניסים זכינו לערוך לה מסיבת הודיה כשבועיים לאחר הפיגוע כשהשתחררה לאשפוז יום, הולכת , מדברת, זוכרת, מנגנת, שום דבר מכל זה לא היה מובן מאליו לאחר פגיעה מוחית….

הנקודה בסיפור הזה היא לא שתפילות עוזרות, (הן עוזרות אבל לא תמיד לעניין שעליו התפללנו וכיוונו)

אלא שהמחשבות שלנו חשובות ויש בכוחנו לחשוב מחשבות טובות ומועילות.

גם למשפחות החטופים, רוח של יאוש לא תעזור ולא תנחם.

רק רוח גדולה של תקווה , של אופטימיות, של ראיה בעיני רוחנו את הבנים שבים בשמחה הביתה, בריאים ושלמים, זה משהו שלא רק יעשה טוב לעצמינו ולסובבים אותנו, אלא אף יכול להשפיע לטובה על כל המצב.

שיעורי בית: הביטו שוב על התמונה

ודמיינו את מסיבת ההודיה של החטופים…

הפוסטים בפייסבוק של תודה לה' של כל הגולשים

והשמחה הגדולה בעם ישראל….

תמחאו כפיים חזק חזק! תשירו בקול גדול….

על ידי ניגונים ומחיאת כף מתמתקין כל הדינים!

הפוסט חטופים הופיע לראשונה ב-יעל שושני | מבסוטה.