מבקרת המדינה

היום בבוקר קמתי בקושי. בקושי רב. השעון המעורר ניגן כמעט חצי שעה לפני שקמתי לכבות אותו. המוח הרגיש שקוע בבוץ אפור וסמיך. אולי זו המערכת ההורמונלית שלי, אולי הקיץ הזה , אולי הקורונה. לא יכולה כבר לחזור לישון אבל הגוף לא ממש מוכן להתעורר. אני קמה ואיכשהו מזיזה את עצמי.  העיניים חצי עצומות ואני מצחצחת שיניים. 

אני עושה את שגרת הבוקר שלי. או כמה ממנה שאני מצליחה. מתעמלת ומתפללת וקצת כותבת, מתקלחת ומתאפרת. ואז אני נוסעת לעבודה. "איזה נאחס" אני שומעת את הקול שלה מדווח היישר מהשטח . "ממש בעסה להתחיל ככה את היום". היא מוסיפה: "ולא הספקת את זה, וגם לא הספקת את ההוא.. וגם לא עשית מה שרצית! מה פתאום אכלת שני סנדוויצ'ים עכשיו?, ויצאת מאוחר…" 

אני מכירה ממש טוב את הקול הזה. זו מבקרת המדינה. היא חיה אצלי בתודעה.  

יש לה כוונות מה זה טובות, כפרה עליה. היא בסך הכל רוצה שאני אזיז את עצמי ואעמוד בהתחייבויות שלי לעצמי, אבל מה, אני לא ממש משתפת איתה פעולה. אני מהנהנת בראשי, כן כן, וואלה צודקת, ו.. זהו. ממשיכה בדרכי הנלוזות. אז היא ממשיכה לבקר, ואני תוך כדי נסיעה, מזהה את התחושה, ושואלת את עצמי האם ככה אני רוצה להגיע לעבודה? עם אנרגיה של נאחס?

אחד הדברים שהכי קשה לי לזכור, זה שיש לי בחירה. בכל רגע. אני יכולה עכשיו, לבחור אחרת. ברגע זה ממש אני יכולה להחליף את האנרגיה ולמלא את הרכב בצלילים של מוזיקה הודית שמחה. למזלי, הבוקר אני נזכרת שיש לי בחירה. בם בם בם בולה! מסקינטג טייפ עולה! אני שרה עם הפלאפון את השיר המקסים מתוך "כוכבים על פני האדמה". האווירה משתנה. אני מחליטה להביא איתי היום לעבודה שובבות וצחוק ושמחה. 

'שמחה היא בחירה" זה אחד המשפטים שאני תמיד שומעת בסדנאות שלי, וכשאני שואלת איך עושים את זה? איך בוחרים בשמחה? אף אחד לא יודע איך. אז היום אשתף בשלש אפשרויות לבחור בשמחה.

• לבחור בצבעים שמשמחים אותי. ללבוש אותם או לצייר אותם או אפילו להשתמש בעט בצבע שמדליק אותי. (אני צובעת את השיער לורוד כי זה ממש משמח אותי)
• לבחור פסקול לסרט של חיי. מוזיקות שילוו אותי. אפשר להכין פלייליסט שמחים שאני אוהבת וכבר הרימו לי את המצברוח בעבר, פלייליסט רומנטי, פלייליסט למתי שבא לי להתרגש ולבכות ואחד למתי שבא לי לפרוק כעסים. 
• לבחור להקשיב לרגש שזה עתה עלה. רגשות נועדו לביקורים קצרי מועד. כשאנחנו שמים אליהם לב ולא מדחיקים אותם, הם יכולים להשתחרר ולהמשיך בדרכם. עמוק עמוק, כל רגש ומצברוח יש בו משהו לטובתנו. דווקא הנסיונות להשתיק אותם, גורמים להם להתעכב עוד ועוד. כשיש לי זמן אני יכולה להעמיק ולבדוק איך הרגש הזה בא לשרת אותי, ולנהל איתו דיאלוג, אולי יש דרך יותר טובה בה ניתן להשיג את המטרה, חוץ מלדכא לי את הצורה, למשל.

על זה באמת אפשר לכתוב את הקלישאה: נסו ותהנו. ועוד אחת: נהנתם? ספרו לאחרים, לא נהניתם? ספרו לי…