יעל שושני

אהבה עצמית

מה זה אומר לאהוב את עצמי?

האם מותר לי בכלל לאהוב את עצמי? האם זו לא אנוכיות? איפה עובר הגבול בין אנוכיות לאהבה עצמית? ומה קורה אם אני חושבת שאני אוהבת את עצמי ואני בעצם פוגעת באחרים?

מה המעשים שמסמנים לי שאני אוהבת את עצמי?

האם כשאני שוכבת במיטה שעות על גבי שעות וקוראת ספר אהוב ומתענגת על כל מילה, זו אהבה עצמית?

וכשאני אוכלת איזו פסטה שחיתותית להפליא, אני אוהבת את עצמי? את עצמי של חוש הטעם אולי, את עצמי שרוצה להיות רזה ברור שלא…

לאהוב את עצמי זה לקום מהמיטה מוקדם, להתפלל ולכתוב ולהתעמל? או לישון בלי שום שעון מעורר, ולקום ביקיצה טבעית?

מסתבר שאהבה עצמית היא דבר חמקמק למדי. המון שנים חשבתי שאני אוהבת את עצמי בזכות ההישגים שלי. ובאמת, בכל פעם שאנחנו “משיגים משהו” אנחנו מקבלים תגמול פיזי של דופמין, ברגע שסימנו וי על משימה, אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו. ממש פיתחתי אמנות של ביצוע משימות קטנות, וקלות, כדי לקבל כמה שיותר את ההרגשה הזו של “הידד! יש! בוצע!” אבל האהבה הזו שתלויה בדברים שאני עושה, לא מחזיקה ממש ברגעים שאני למטה, ברגעי הכשלון והאכזבה שלי מעצמי. ברגעים הללו אני צריכה לחפור יותר עמוק.

מיהי האני הזו שאני רוצה לאהוב אותה לסמן וי על אהבה עצמית? אני ודאי לא הבגדים שאני לובשת. הם הרי מתחלפים כל יום.  גם לא ההתנהגות שלי ,גם לה אין מי יודע מה יציבות. אפילו לא המחשבות והרגשות שלי. לגמרי נראה לי שיש להם ניהול משל עצמם. הי, בעוד כמה שנים כשנוכל לבקר בתוך גוף של מישהו אחר (או גוף וירטואלי אחר) הרי ברור שהאני הזה שנמצא בתוך הגוף ההוא? עדיין יהיה אני. אצלינו קוראים לזה: נשמה. 

באחת התקופות בהן נפגעתי ממש מהתנהגות של מישהי, יצאתי להתבודדות. ניסיתי לבדוק בתוך תוכי, ממש עמוק בפנים, ברובד הזה שנקרא נשמה, מה קורה? הסתכלתי פנימה פנימה לתוכי. ושאלתי. התשובה שקיבלתי הפתיעה אותי לגמרי. ההיא הפנימית שבי, היתה ממש מבסוטה. היא ראתה במה שעברתי הזדמנות. היא ראתה שהכל לטובתי. היא ראתה מבעד לכאב את מה שהנשמה מרוויחה: בניה והתקדמות. זה כל כך הפתיע אותי שפרצתי בצחוק. מאז, יש לי טריק קסמים מדהים, (כשאני נזכרת להשתמש בו:) פשוט לשאול את עצמי: “ובפנים בפנים, מה את מרגישה? מה קורה?” ניסיתי להשתמש בחוויה הזו, לעזור גם לאחרים לפגוש את “הבפנים בפנים” המבסוט שלהם, ללא הצלחה. גם לי עצמי לקח שנים לגלות את הקסם הזה, אז אני מניחה שייקח עוד זמן עד שאלמד להעביר את זה הלאה.

ובנתיים מה? רק לדעת שאני האמיתית זו הנשמה שלי, הבפנים בפנים שלי, ושלאהוב את עצמי זה אומר, לפעול לטובתה הגבוהה של הנשמה שלי. וזה משתנה. בהחלט יש ימים, שלקרוא ספר במיטה יהיה הדבר הנכון, כשם שיציאה להליכה במרץ תהיה הדבר הנכון ביום אחר. ויש ימים שנחוש כישלון גמור ועדיין הנשמה שלנו תהיה מבסוטה, כחלק מהמסע הייחודי שהיא עוברת כאן בעולם. וגם אם לא נסמן שום וי לעצמנו, מעצם היותנו, אנחנו ראויים לאהבה. 

אהבתם? אשמח לשיתופים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email