ובחרת

ובחרת

אני רוצה את הקטשופ ליד הפירה! בכה בן ה3 בארוחת הערב. הוא היה כבר עייף וכולנו היינו עייפים איתו.

בהתחלה חשבנו פשוט להתעלם. הבכי המשיך. פתאום עלתה לי הברקה: תעצום עינים, ביקשתי ממנו. אני עושה קסם. אברה כדברא, הוקוס פוקוס (הזזתי את הפירה ליד הקטשופ.) תפקח עיניים… 

זה עבד. אני קוסמת על! שרתי ורקדתי ריקוד קטן.

מוקדם יותר, לקחתי את בן ה6 להפנינג  "שלום כיתה א'". היו שם, וופל בלגי, סוכר על מקל, טרופית, משחקים ומתנפחים.

אח"כ עשינו קניות, הוא עזר לי וקיבל גם פינוק אישי, ובדרך חזרה, שמענו סיפורים בפודקאסט המצוין של אלנתן ועמיעד בראלי. הגענו הביתה, אכלנו, התקלחנו ואז הוא פרץ בבכי כי אחיו הקטן יצא לפניו מהמקלחת.

הזכרתי לי לו איזה דברים כייפים היו לנו היום, אבל הוא המשיך לבכות. 

הסיטואציה הזכירה לי את הפסוק בפרשת ניצבים: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

אף פעם לא הבנתי, למה צריך להגיד לנו לבחור בחיים?

עכשיו נחת האסימון, והבנתי את הסיבה.

כשקורים לנו דברים רעים, ולא משנה כמה הם קטנים, יש להם נטיה להשכיח מאיתנו את כל הטוב שמסביב.

ונחזור אל הילד.

היה כבר מאוחר, סיפרתי סיפור אחד לקטן וגם הוא הקשיב, ואז הוא פרץ בבכי כשאמרתי שמאוחר מדי לקרא לו עוד פרק בספר עלילות לוט. אתה מאוכזב, שיקפתי לו, נורא רצית לשמוע את הסיפור. לאחר מכן הזכרתי לו, שבעצם שמע כבר 3 סיפורים היום, שניים מהם בדרך הביתה ועוד אחד עם אחיו. אתה יכול לבחור. לשים לב לכל הטוב, או לתת לאכזבה הזו לצבוע לך את כל היום הזה. וואלה, הוא נרגע. 

כן, אנחנו זקוקים לתזכורות. לזכור את הטוב, ולבחור בטוב. לרע יש יחסי ציבור מצויינים. הוא קולני, הוא כואב, הוא לא מרפה מאיתנו בקלות. גם לו יש תפקיד וגם אותו ברא האל בהמון אהבה וחמלה. הרע, כמו המוות, מעודד אותנו להעריך ולהוקיר את הטוב, דווקא מתוך ההבנה שלכל דבר יש סוף.

וחשבתי עוד על המוות, שאנחנו כל הזמן חיים באיזו הדחקה כזו, שכביכול אסור למוות לקרות לנו או לאהובנו. וזה קצת מצחיק, כי אני לא מכירה אף אחד שחי לנצח. אפשר לומר בוודאות שנמות, שילדנו ימותו, שהורינו ימותו, שכל אחד מאיתנו שקיבל כרטיס כניסה לעולם, בהכרח קיבל גם כרטיס יציאה. אין אדם שלא פוגש במוות ממש מרגע הולדתו. אנחנו מוקפים בשושלת שלנו, בדורות הקודמים, באבות אבותינו. וכשיומנו יגיע גם אנחנו נעלם, ואולי יישאר משהו מהאופן שבו חיינו. צחוק או חיוך או אפילו קסם של קטשופ.

אפשר להעמיק את אתגר הפוקוס על הטוב, לא רק במאורעות שמקיפים אותנו אלא ממש לבחור בחיים ובטוב בתוכנו. אני מרגישה שבבית-משפט-שדה הפנימי שלנו, אנחנו חורצים את גורלנו לרע יותר מדי פעמים. כאילו שמישהו גייס אותנו לפרקליטות. ואני קוראת לעצמי ולכל אחד מאיתנו, בואו נהיה סנגורים של עצמנו. בואו נתעקש לאהוב את עצמנו למרות השגיאות והטעויות, נתגבר על האכזבה שאכזבנו את עצמנו, ונראה כמה אור וטוב הוספנו, שגם אם הוא נראה מועט, יש לו ערך יוצא מגדר הרגיל. נבחר בחיים. למען עצמנו ולמען זרענו.

אהבתם? אשמח לשיתופים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email