חנוכיה

מעטים מול רבים

הרגע היו פה מילים והן נמחקו. כתבתי חצי טור, ובהינף מקלדת, מחקתי את כולו. היה נראה לי רציני, כבד, ופוליטי מדי. זה דבר טוב, כי ככותבת רצוי שתהיה לי בקרה עצמית. אני כותבת את מה שחשוב לי, ואני גם חושבת עליך, איך המילים שלי יגעו בך. האם יביאו איזה מזור או תובנה, האם מה שאני כותבת מתוך ליבי, יגע בלב שלך?

 הערב, עלו בי המילים "מעטים מול רבים". ידעתי שזו תהיה הכותרת של הטור הזה, אז כשבאתי לכתוב עכשיו, מצאתי ש"מעטים מול רבים" יכול ממש לתאר את רגעי השמחה מול רגעי הצער שלנו ביומיום. 

בדרך כלל המאזן של השמחה הוא מועט. יש מלאי אדיר של תסכולים, אכזבות, אתגרים, כאבים ואפילו סבל, והשמחה היא כמו אי קטן של שלווה פנימית, כל כך חמקמקה, שלעיתים היא רק מבליחה לרגע ומיד מסתתרת. בהיותי מנטורית לשמחה, אני יודעת לשכנע אותה לצאת לביקורים יותר תכופים. הנה, אשתף אתכם בכמה טריקים: הידעתם שפעילות גופנית, עוזרת לנו לשמוח יותר? שכתיבת תודות מוציאה אותנו מהדיכאון? שחיוך, כן גם כזה ללא סיבה כלל, משחרר אנדורפינים ומשפר אוטומטית את המצברוח! והצחוק, אותו כלי מופלא, שנחקר ונבדק ונמצא שהוא אכן טוב לבריאות, וגם מרזה, הצחוק בכלל משדרג לנו את המערכת!

מה נותן כוח למעטים לעמוד מול רבים? כמו דוד המלך בשעתו, שעמד מול גוליית, חשוב לנו לדעת בשם איזה כוח אנחנו פועלים בעולם. בחג החנוכה אנחנו לוקחים דוגמא מהמכבים שבאו בשם ה'. מי שמצטרף למחנה שוחרי השמחה, גם הוא נענה לקריאה: מי לה' אלי! ה' רוצה אותנו שמחים, הוא אמר את זה מפורשות: "עבדו את ה' בשמחה", וכל הקללות באות עלינו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". 

זה לא אומר שאין נפילות, מי כמוני יודעת כמה קל להיכנס לעצבות ולדכדוך… אבל, וזה אבל גדול, אני תופסת בכוח של המעט: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". אני משתדלת בכל יום לצחוק קצת, לחייך קצת, לחבק קצת. גם בתקופות בהן הרעות הרבות מאיימות להטביע אותי לגמרי. רבי נחמן לימד אותי: גם מעט זה טוב. לדוגמא, היה לי יום מזעזע, אבל זכרתי להיות נחמדה למישהו אחד: זה טוב. זה מעט, וזה טוב.

התפיסה שגדלתי בה, הייתה תפיסה של רבים. את נשפטת על פי רוב המעשים שלך. את טובה או רעה, לפי הכרעת המאזניים בין הרע לטוב. המעט לא נחשב אם יש מולו המון רע. כשגיליתי את התורה של רבי נחמן, (בעיקר דרך שיעוריו של הרב גודלבסקי) גיליתי שהמעט טוב שלי זוהר כמו יהלום, וגם אם על הכף השניה יעמיסו את כל חירייה של הרע, וזה יהיה טונות של זבל מסריח, עדיין היהלום שלי ינצנץ. גם אם המעט טוב הזה יהיה עטוף ברפש, הוא ישאר יהלום ולאין ערוך יותר טוב, מכל הנאחס. 

אז חבר'ה, הצטרפו אלי לכוחות הטוב והשמחה וביחד נהיה בכל יום ויום, מעטים מול רבים. כל אחד הוא אור קטן!

אהבתם? אשמח לשיתופים!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email