היום קלטתי שהמון זמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הנכונה.
שאלתי, האם אני עצמאית?
באמת?
וזו לא הייתה השאלה הנכונה.
כי בודאי שכל אחד מאיתנו עצמאי, לפחות בכמה מובנים.
יש יותר ויש פחות, אבל מטבע בריאתנו, אנחנו יצורים עצמאיים. לאף אחד אין באמת גישה למה שעובר לנו במוח, למשל. יכולים לנפח אותנו בפרסומות, לשטוף אותנו בדעות מפה ועד להודעה חדשה, ובכל אופן, בתוכנו אנחנו יצור לגמרי עצמאי, ומשוחרר.
אני בעלת מחויבויות ארוכות טווח למשפחה שלי, לבן זוגי, לעבודה, ובכל זאת, אני מגיעה לים פעם בשבוע על אף המרחק הפיזי ביננו. קטע, איך הפכתי את הביקור בים, הכי חופש ועצמאות, למחויבות שלי לעצמי!
אז יש לי עצמאות לרקוד כפי שאף אחד אחר לא רוקד, לחשוב (כבר אמרנו) ולכתוב מילים שמגיעות היישר מבורא העולם, כי ככה הוא ברא אותנו בני האנוש, עצמאיים!
השאלה היותר משמעותית היא:
האם את חוגגת את העצמאות שלך?
האם את בכלל מבחינה בפלאי הפלאים שמאפשרים לך את העצמאות היפיפיה והנפלאה הזו?
הגוף שמתפקד, המסגרות שמאפשרות לך לצאת מהן, הגבולות שבתוכן החופש שלך חוגג…
האם את מלאה בשמחה והודיה על כך שאת פשוט את?
על כך שאת בת אנוש?
על זה שיש לך רגשות, רצונות, מחשבות, דימיונות, חלומות שאיפות וציפיות, כולן כולן שלך, כן, גם אם נדמה לך שאת תוצר תרבותי של מסכים ומניפולציות תקשורתיות, את עדיין את, את העצמאות שלך אף אחד לא יכול לגזול, היא הרי חלק ממי שאת.
אז איך אני חוגגת עצמאות יום יום? בבוקר אני מודה לבורא שלי, מזיזה את הגוף ומתמלאה שמחה שאני יכולה להזיז אותו. רוקדת ומתמלאת ברגשות שעוברים בי. אוכלת ומודה על היצירתיות שלי בהכנת האוכל. עובדת ושמחה על העצמאות שעבודה מאפשרת לי. מחבקת את אהובי, ומדי פעם אומרת לעצמי איזה כייף! כדי לחפש ולמצוא את כל הטוב הזה שנמצא כאן בחיי ורק מחכה שאשים אליו לב.
פעם בשבוע אני מגיעה לים להתבונן יותר פנימה. לנשום את השקט והרעש של הגלים, לחגוג את זה שה' שתל את הנפש החופשיה שלי דווקא כאן בארץ ישראל, דווקא בדור כזה מדליק של גאולה.
בשיחה מלב אל לב אני מודה לו, על עצם קיומי ועל הטוב שהוא עושה עימדי.
ומה אני עושה ביום העצמאות? מנגל כמו כולם. גם זו הבחירה שלי.
אז איך אתם חוגגים עצמאות?
