לפני 29 שנים החלפתי את עורי. עד אז הייתי יוצאת עדות אמריקה, בטעות כינו אותי אשכנזיה, רק שאני תמיד התעקשתי שכמוני, אלה שמוצאם מארה"ב שונים מאוד מהאשכנזים הטיפוסיים, וראויים לעדה נפרדת. כמו שיש מגוון עדות "ספרדיות" (פרסים ותימנים, טוניסאים ומרוקאים ואורפאלים ומה לא?) ולכל אחת מהן יש מגוון מאכלים, ומנהגים. גם לנו יוצאי ארה"ב מגיעה ההכרה בעדה שלנו.
ובכל זאת, משהתחתנתי, הפכתי בבת אחת לבת עדות המזרח. לא שהתחלתי לדבר בח' וע' כמו בעלי, אבל באופן די מהיר התחברתי לתפילה, לשירה ולפיוטים. מצאתי את עצמי נהנית מאוד בבית הכנסת. בעיקר, מניגוני סליחות והימים הנוראים.
דבר אחד לא ממש הבנתי. ככה מבקשים סליחה? (רגע, תשאלו את זה שוב, בטון של הגשש החיוור.)
ככה מבקשים סליחה? בשירה ובמנגינות של שמחה? הרי אני הורגלתי בכובד ראש, בתפילה שאמורה לעודד בכי וחרטה, וחשבון נפש.
ולשמחה מה זו עושה? שאלתי את עצמי בכל פעם מחדש, בעודי נהנית עד עמקי נפשי מבעלי ויתר חבריו המזמרים: "חאאטאאאנו לפניך, רחם עלינו" בהתלהבות וברוח צוהלת.
עם הזמן, חדרה לתוכי ההכרה, שכן, ככה בדיוק אמורה להיראות חרטה כנה. לא מתוך נפש מוכה ומושפלת שחושבת שהמקום שלה בעולם תלוי במעשיה, אלא כבן לפני אביו, שבטוח באהבת אביו, בכל מקרה ובכל מצב. ועכשיו שמח על ההזדמנות לחזור ולנקות את מה שיצר בינו לאביו את הפער והמרחק. בכל סליחה יש התקדמות לקראת איחוד מחודש ונרגש.
בחיי הפרטיים, שמתי לב לכוח העצום שיש לבקשת הסליחה. עם כל העוצמה שמעניקה לנו ההרגשה של היותנו צודקים, ברגע שאנחנו מבינים שאולי בכל זאת טעינו, ומבקשים סליחה, אנחנו יוצרים קרבה וחיבור. כך, במקום להישאר צודקת ובודדה, אני פותחת בבקשת הסליחה שלי את מרחב האהבה מחדש. פעמים רבות ביקשתי סליחה מבעלי, ופעמים רבות עוד יותר, מילדי. אני חושבת שהיכולת הזו, סללה את הדרך לקשר קרוב ביננו.
אלכסנדר פופ אמר: לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי. באמת, לנו כאנשים, לפעמים קשה לסלוח. אנחנו עסוקים מדי בפגיעה שלנו. אבל נוכל די בקלות להפוך קרובים לאלוהי, אם נבין את החיבור והריפוי שהסליחה מאפשרת. אם נצליח ברגע שמבקשים מאיתנו סליחה, לא להסתכל רק על הרגש הפרטי שלנו וכמה שנפגענו, אלא להתבונן לרגע על הקשר עצמו, על הריחוק שנוצר ביננו ועל הקירבה שיכולה להיבנות מחדש כשנמחל בלב שלם. נשאל את עצמנו, האם אני רוצה להישאר רחוקה ופגועה? או לאפשר ללב שלי להחלים ולהתקרב שוב. כי כמה שלא ננסה, אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם, ולטעות זה לא רק אנושי, זה קורה לנו המון! אז בואו נושיט יד למי שכבר מצא בליבו את האומץ לבקש מאיתנו סליחה, ונתקרב מחדש.
וכמו ששרים בסליחות:
כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה. לְקַבֵּל שָׁבִים:שָׁבִים אֵלֶיךָ בְּכָל לֵב. שַׁוְעָתָם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמֶיךָ:
