השבוע, ביקרתי בישיבה של בני, ושמעתי דבר פלא בשם הרב חיים דותן: בעוד בכל אברי הגוף מתקיימת סימטריה, העיניים והאזניים שלנו, הפה שלנו נמצא בדיוק באמצע הפנים וכל צד של השפתיים סימטרי לצד השני. איבר אחד יוצא דופן, הלב, שהוא נוטה לצד אחד, לצד שמאל. מדוע הוא אינו באמצע הגוף?
כדי להשיג איזון בלב, עלייך לחבק מישהו אחר. כך הלב שלו ימלא את החלל בצד ימין שלך, והלב שלך ימלא את החלל שלו. רק על ידי חיבור בין לבך ללב של חברך תיווצר סימטריה.
בתקופה הרועשת והפסיכית שעברה עלינו, אחד הדברים שהתגלו במלוא תפארתם היה הלב היהודי החם והפועם. מאות משלוחי עידוד נשלחו לאזורי הפורענות. מתנדבים עברו סייעו ועודדו.
אפשר להתבונן ולכעוס על הממשלה שלנו שמפעילה את הצבא במבצע פינצטה, מורטים שערות דקות מהגבות השעירות של שכנינו. מורים למשטרה לתפוס מרחק במקום לעצור את ההשתוללות של פורעי החוק. באותה מידה אפשר להתפעל ולהתמלא אהבה לעם הזה, שלא מתייאש מדרך מתסכלת ומלאה מהמורות. שהתגייס לשפץ להגן ולחזק.
אצלי כבר מזמן נחת האסימון: הטוב עוקף את הרע בסיבוב.
לא משנה מה גודל הרוע, יש כל כך הרבה טוב שקיים, שלא תמיד מקבל את אור הזרקורים.
כל יום, אתגרים חדשים נולדים, וגיבורים חדשים שיסתערו עליהם, נולדים איתם.
גם מול המוות יש חיים חדשים, בתים חדשים נבנים. תינוקות נולדים, עצים נשתלים ושדות נחרשים.
יש בדיחה על איש שאיבד מטבע ומחפש אותו מתחת לפנס, כי שם יש אור, אפילו שהוא איבד אותו במקום אחר. ואני אומרת, בואו נחפש דווקא מתחת לפנס. דבר מוזר קורה כשאנחנו מתכווננים אל האור: אנחנו מגלים עוד ועוד אור. ככל שאנחנו לוקחים בידיים את המצב רוח שלנו ומרימים אותו בכל האמצעים העומדים לרשותנו: מוזיקה, ריקודים, חיבוקים, בדיחות, כתיבה, ציור, גינון, מה שזה לא יהיה שמרומם את נפשנו, אנו יוצרים במו ידנו הווה נהדר ועתיד נפלא.
ומה עם רגשות הכאב, התסכול, הזעם והנקמה? אנחנו לומדים לשאת אותם איתנו. לתת גם להם לעבור דרכנו. כשהייתי צעירה, לא הבנתי איך אפשר לתת ליותר מרגש אחד להתקיים בתוכי. עם השנים למדתי שהלב שלי הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי והוא יכול לשאת רגשות סותרים, בו זמנית. מה שכן, כמו שאומר הרבי מלובביץ': מוח שליט על הלב… יש לי את האפשרות להקרין תמונות חיוביות במוח שלי, של העתיד כפי הייתי רוצה שיהיה, ואת התמונה הזו אני מקרינה לי לא מעט פעמים.
כשאני בכותל למשל, כפי שהייתי בשבת האחרונה, אני מקרינה את עצמי נמצאת מעבר לחומר בבית המקדש, שרה ורוקדת עם כל העולים לרגל. במהלך מריבה בין האחים אני מקרינה בראשי תמונה שלהם באהבה ואחווה, כפי היום אני חשה כלפי אחי ואחיותי. אני מקרינה את המסר שקיבלתי: שברגע שנאהב אחד את השני בעם ישראל, שמאל וימין וכל הגוונים שבינהם, לערבים כבר יצא החשק להתעסק איתנו.
אולי תגידו שאני נאיבית שאני מאמינה שהתמונות הללו, מלאות האור שאני מחזיקה בראשי משפיעות על המציאות, מה שאני יודעת בוודאות שהן משפיעות עלי. כולנו חיים בסרט, אז אני מעדיפה לחיות בסרט טוב ומאיר.
