יש זמנים כאלה שאני נטולת השראה.
נטולת השראה זה לא מדויק. למשל הטור הזה שאתם קוראים בדיוק עכשיו, הוא טור שכבר נכתב בחלקו פעמיים ובכל פעם הרגשתי שהוא לא מתרומם, שאני לא מצליחה להגיד בדיוק מה שאני רוצה.
אז יש השראה, אבל לאו דווקא ההשראה שתביא לטור להיכתב ולהיות מספיק טוב בעיני.
אני עושה אנטר כמה פעמים ומתחילה שוב מחדש.
כייף לי לכתוב במחשב כי קל ממש לתקן בו טעויות, למחוק ובשעת הצורך לחזור אחורה לגרסה הקודמת.
לפעמים הייתי רוצה שגם בחיים יהיה כל כך קל לתקן.
ללכת כמה צעדים אחורה ולשנות. לבחור מילים אחרות במקום המילים שאמרתי.
להגיב אחרת לסיטואציה.
למדתי, שהמשמעות של חזרה בתשובה אמיתית זה להיות באותו ניסיון ולהגיב הפעם אחרת.
זה כמו להיות בצילומי סרט, מסריטים אותנו ואז מישהו צועק 'קאט' ואנחנו מקבלים הזדמנות שניה לעשות שוב מחדש את אותה סצנה, הפעם עם דגש אחר, עם רגש יותר מופנם או מוחצן.
אולי תצחקו עלי, אבל אני לקחתי את המשל הזה לחיים שלי באופן מעשי.
לא פעם, כשאני תופסת את עצמי בהתנהגות שבה אני ממש לא אוהבת את עצמי, אני צועקת לעצמי 'קאט'
ועושה את הסצנה שוב, מחדש.
נגיד שמצאתי את עצמי מתפרצת בצעקות על הילדים, אני מתישהו יוצאת מתוך הצדקנות שלי, וקולטת את עצמי שניה מרחוק, ואומרת לעצמי שככה אני ממש לא רוצה להתנהג.
אז עוצרת ואומרת לילדים שלי: בואו תגידו לי שוב מה שאמרתם, מה שהרגיז אותי כל כך. או תריבו ביניכם. או תתעלמו ממה שביקשתי. עכשיו אני אגיב אחרת. ואנחנו מציגים את כל הסצנה מחדש.
שלשה דברים נהדרים קורים בזמן הזה: הראשון, התחלנו לשחק. אנחנו מבינים שבסך הכל יש כאן משחק ותפקידים. השני: אני מקבלת הזדמנות פז לדגמן לעצמי את האמא שאני רוצה להיות, איך שהייתי רוצה להגיב.
השלישי: הילדים ואני חווים את האמרה של ר' נחמן, אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן…
לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתם יכולים לקרוא את שברי הטורים שלא פורסמו.
לא הייתם מדמיינים לעצמכם למשל שהטור הזה נכתב אחרי ארבע פסקאות שכתבתי על ציפיות, נכון?
אתם מקבלים רק תוצאה מוגמרת, את הטייק השלישי, במקרה הזה.
אשתף אתכם שהטייק השני, היה על מסע בזמן. איך שהייתי רוצה לנסוע לאחור בזמן וללחוש על אוזני יעל הצעירה כמה דברי חכמה. ספק אם היא הייתה שומעת לי. הייתי רוצה לנסוע בזמן ולמנוע את האסון במירון. (לא יודעת איך אפילו, רק שהייתי רוצה. ממש)
לצערי, לא הכל כנראה, ניתן לתקן.
יחד עם זאת, יש כל כך הרבה דברים שאנחנו חושבים שקילקלנו ועדיין אנחנו יכולים לתקן.
כל מחשבה שיפוטית שיש לנו על האחר, אנחנו יכולים להחליף במחשבה מלאת חמלה.
כל פרשנות שצובעת לנו את החיים בשחור אפשר להמיר בפרשנות נעימה מאירה ומחייכת יותר.
על כל מבט שלנו שלא קלט את הטוב והיפה, אנחנו יכולים להעמיק ולהתקרב, או לתפוס פרופורציה דווקא ממרחק, ואז כל התמונה משתנה.
המסע הזה הוא אינסופי, והוא יכול להתחיל ממש בקטן. הוא יכול להתחיל בלהיות חומלים ומבינים ואוהבים קודם כל, את עצמנו. כן. דווקא כשאני קולטת את עצמי שופכת עלי קיתונות של ביקורת, זה הזמן לעצור לרגע קט, (קאט!) וללמד עלי זכות. כי נפלתי, קמתי. ומה שאפשר, אני יכולה לתקן.
