מי אתה רובין וויליאמס?

אני בטוחה שרובין בעצמו שאל את השאלה הזו:

רובין וויליאמס

האם אני אלכוהליסט, דכאוני, סובל ממניה דפרסיה, או מצחיקן בלתי נלאה ,שחקן על, מי אני בעצם?…

בימים האחרונים מאז מותו, רובין  וויליאמס לא יוצא לי מהראש.

יש כמה סיבות. קודם כל הוא מאוד מאוד מזכיר את אבא שלי וגם את חברו הטוב אלן שהוא כמו דוד שלנו.

בחיצוניות וגם בחוש ההומור הפרוע , כשרון המשחק.

אבא שלי כבר ז"ל מזה 23 שנה, מת מסרטן ואחת התגובות הראשונות שלי למוות של רובין הייתה:

איזה מזל שאבא שלי מת מסרטן ולא התאבד.

כמה קשה זה התאבדות למשפחה.

חשבתי על כך שזכיתי לראות את אבא שלי נאבק במחלה קשה, עם רוח קרבית מצד אחד,

הוא היה בטוח שינצח. מצד שני, הוא מאוד השלים עם המוות. הוא ידע שהוא מילא את תפקידו בעולם

ואמר לי: יעל, זה שאני משאיר אחרי שישה ילדים כמוכם זה ההישג הכי גדול עבורי.

הוא רצה לחיות, אבל לא פחד למות.

בתמונות של רובין אני מתבוננת ורואה סבל עמוק ועצב ללא תחתית.

הוא ידע להצחיק אותנו, לגעת לנו בלב, אבל הלב שלו היה כל כך פצוע.

בכתבות שקראתי שאנשים כתבו אחרי מותו, הרבה ציינו את היות הדיכאון מחלה קשה , שאנחנו לא יכולים לתאר את הסבל שאנשים סובלים מזה עד כדי כך שהתאבדות נראית כמו האופציה הנחמדה והטובה..

קשה מאוד להבין את זה מבחוץ.

קשה לקלוט שיש רגע שאדם כבר לא רוצה עוד דקה של חיים

עוד הזדמנות, עוד חיבוק עם הילדים שלו, עוד חיוך ועוד צחוק. או אפילו עוד נשימה.

אולי זה ההבדל בין שמחת חיים לסטאנד אפ והומור.

שמחת חיים זו משימה. נכון, אנחנו נולדים שמחים. לא מכירה שום ילד קטנטן עם נטיות דיכאוניות.

אבל במשך החיים אנחנו מקבלים אתגרים ואחד האתגרים הכי גדולים הוא לשמוח בחיים.

להבין שהכאב והסבל הן חלק בלתי נפרד מהחבילה המופלאה שקיבלנו,

המתנה היחודית  והחד פעמית הזו.

המתנה הזו ניתנה לנו על ידי הבורא שהכי אוהב אותנו בעולם, הכי רוצה בטובתינו.

והוא הכתובת הכי טובה לשיחה בכל מקרה שנראה לנו שמשהו בהחלט לא הולך כפי שרצינו.

רובין, נתת לנו דוגמא בסרטים שלך איך צחוק ושמחה, יצירתיות והשראה יכולים להוביל אדם למקום יותר טוב בחיים.

בחייך האמיתיים ובמותך נתת לנו לצערינו, דוגמא ממש לא טובה, ואני בוחרת שלא ללמוד ממך את השיעור הזה.

 

 

 

 

עוד באותו נושא:

כיף לשתף