גם לי יש ימים כאלה. ימים של דכדוך קל, התכנסות פנימה, חוסר חשק וחוסר התלהבות. גם הגוף אפוף לאות, מרגיש שייך יותר לאדמה מאשר לשמיים. בימים האלה אני לומדת שזה הזמן ליישם לימודי קבלה.
לקבל את עצמי ככה. לקבל את הגופנפש שלי. לתת לעצמי מנוחה. ולעשות כמעט כלום.
(בתור אמא למשפחה גדולה אני בדרך כלל מגיעה רק לכמעט כלום, ומי שמצליחה להגיע לכלום אני מצדיעה לה)
לפני שנים, כשהתחלתי את דרכי כמרפאה באמנות, אני זוכרת שעברתי תקופה סוערת מבחינה רגשית. שיתפתי את המדריכה שלי בתחושה, והיא ישר אמרה לי לקחת יום חופש מהעבודה. הפה שלי נפער בתדהמה. מה? מה פתאום יום חופשי? כמי שגדלה עם אמא שמעולם לא החמיצה יום עבודה, הקונספט היה זר לי לחלוטין. "אם היה לך חום ופיזית לא היית מסוגלת לקום מהמיטה, היית לוקחת יום חופש?" שאלה אותי המנחה. " אמממ, כן" עניתי לה. "אז למה לרגשות מגיע יחס פחות שווה מהגוף?" שאלה בחוכמה.
מאז אותו יום התחלתי לתת לרגשות שלי קצת יותר כבוד. והאמת, גם לגוף. לא חיכיתי שהגוף שלי יקרוס, אלא באיתותים הראשונים שלו השתדלתי לתת לו מנוחה. לא תמיד זה מתאפשר, אבל עצם המודעות והרצון הטוב, עצם יצירת המרחב של מנוחה ועשיית כלום, כבר פותחים מרחב לנפש.
ומה אני עושה ביום כלום טיפוסי?
אני שוכבת במיטה, קוראת ספר או ישנה, לפעמים רואה איזו סדרה, לפעמים כותבת לעצמי או מדברת עם ה' על מה שמעסיק אותי. אני משתדלת להאציל את כל התפקידים שלי למי שמתפקדים יותר ממני. אפשר להסתכל על הזמן הזה כזמן טעינה. יש מלא דברים שמטעינים אותנו: מוזיקה, צחוק, ריקוד, חיבוקים, משחק, טבע, מגע, ים, טיולים, ואפילו אוכל. אבל גם הפוגה, לשחרר את עצמי לזמן מסוים מכל (או רוב) המחויבויות שלי ולהיות רק בקשב לעצמי, זה לגמרי מטעין.
אז כשיש לך את ההרגשה הזו: תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת, אני מזכירה שמותר לך. מותר לעצור ליום או לכמה שעות. להרפות קצת. לעשות 'כלום'. למרבית הפלא, הזמנים האלה נותנים לנו כוחות לפעמים פי כמה, מפעילות אקטיבית כלשהיא.
ואולי, אולי למדתי את זה דווקא מאמא שלי הוורקוהולית. כי כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה, היא הייתה נכנסת לחדר שלה לשעתיים של מנוחה, והיה אסור להפריע לה בשום פנים ואופן. ואולי גם הזמנים בהם שלחה אותנו עם אבא לטייל היו זמן כלום שלה?
אם אמא שלי הצליחה לתת לעצמה זמנים כאלה, ברור שזה אפשרי. יס יו קאן! אוף דה רקורד. משהו כזה שלא נרשם בשום מקום. אבל אחרי ההפוגה הזו, כשהחיים מתחדשים בסערות שלהם, אצלך זה כבר שונה. מפנים.
