יום הזיכרון תשע"ז.
הרהורים על החיים ועל המוות מלווים אותי כל הזמן.
אני יתומה אז ברור..
וגם בתור ילדה "זכיתי" להכיר ילד שמת ממחלה
עם השנים איבדתי:
ידיד מהסניף, חייל שהיה בן של חברים טובים של ההורים,
ליוויתי לידה של חברה, כמעט עד הסוף, והתינוק נולד מת.
אח של בעלי נפטר בהיותו בצבא
בקיצור, שלל מגוון של מתים יש לי
שלא נדבר על סבים וסבתות…
אתמול בטיפול, לקוחה הביעה משאלה: להיות בטוחה משכול עתידי…
אני יודעת שאת לא יכולה להבטיח לי את זה, צחקה, אבל זה מה שאני רוצה!
אני יכולה להבטיח לך את ההיפך, אמרתי לה.
אנשים ימותו בחיים שלך, זה ברור.
אז אני רוצה להיעלם ביום שזה יקרה, ענתה.
והנה מה שיש לי להגיד על זה
מוות זה נורמלי
מוות זה חלק מהחיים
,אני זוכרת כשהייתי כולי מזועזעת
כשחברה שלי ילדה את התינוק המת.
כשעזבתי אותה עוד ראינו אותו שתינו חי מאוד באולטרה סאונד,
אני עצמי הייתי בהריון השני שלי באותה העת
הגעתי לרבנית אמונה אלון
ושאלתי אותה איך? איך אלוהים נותן לדבר כזה לקרות?
והיא עם שקט והרבה אהבה אמרה לי
המוות הוא חלק מהחיים
פעם הרבה יותר נשים וילדים היו מתים בשעת לידתן, היום הרבה פחות, ב"ה, אבל עדיין זה קורה.
המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
תחשבו על זה:
אנשים מתים בכל הגילאים
עוברים בני 6 שבועות, (קרה לי אישית)
ובכל גיל עוברי אחר
תינוקות
פעוטות
ילדים וילדות
נוער מבוגרים וזקנים.
מתים בכל מיני מיתות יצירתיות להפליא…
אז למה לכל הרוחות אנחנו תוקעים לעצמנו בראש אמונה כזו
שהמוות הוא דבר לא נורמלי,
לא צריך לקרות בכלל!!
אף פעם לאף אחד ושאם הוא קורה זה סוף העולם?
אני לא אומרת שמוות זה לא כואב
זה כואב בריבוע.
החסר הזה שאנו מרגישים
החלל שאדם משאיר אחריו שאין מי שימלא אותו
שכל חיבוק וחיוך ממישהו אחר זה עדיין לא אותו אחד או אחת שאבדו לנו.
אני לא אומרת שלא כואב
גם לידה להבדיל כואבת
ואף אחת כמעט לא חושבת שרק בגלל הכאב הילודה צריכה להיעלם מן העולם.
אז אני קוראת לכם היום
בואו נקבל את המוות.
עם הכאב שלו.
עם הבכי, וכל מה שהוא מביא
נכאב ונמשיך לחיות בכל העוצמה שלנו
דווקא בזכות שהוא ישנו בחיינו.
נקבל אותו כתזכורת מופלאה לכך
שכל עוד אנחנו פה והנר שלנו דולק
ניתן עוד לתקן.
