קשה לי עם בחירות.  שעות על גבי שעות אני יכולה להעביר בראשי את האופציות השונות, ומה יקרה אם אבחר בזו ומה עם האחרת ומה עם

מה זה אומר לאהוב את עצמי? האם מותר לי בכלל לאהוב את עצמי? האם זו לא אנוכיות? איפה עובר הגבול בין אנוכיות לאהבה עצמית? ומה

הרגע היו פה מילים והן נמחקו. כתבתי חצי טור, ובהינף מקלדת, מחקתי את כולו. היה נראה לי רציני, כבד, ופוליטי מדי. זה דבר טוב, כי

כשלמדתי פסיכולוגיה, אני זוכרת מונח אחד שהייתה לו השפעה עצומה על חיי. קבלו אותו במחיאות כפיים:  "מוקד שליטה". למדתי שיש לאנשים נטיה להיות בעלי מוקד

לפני כשבועיים העברתי סדנאות לקבוצת נשים חוזרות בתשובה. פתחתי את הסדנה הראשונה בתרגיל שהגיע אלי, איך לא? במקלחת. (והרי כל הרעיונות הטובים שלנו מגיעים לשם,

לפני כשנתיים היה לי רעיון אדיר. אולי יום אחד אני עוד איישם אותו ואתם תהיו הראשונים ששמעתם עליו. בינתיים כל הזכויות שמורות וכל זה. החלטתי

  ילדה טובה אמריקה זה מה שהייתי. כשנולדתי, אמא שלי נתנה לי את השם הלועזי 'ג'סיקה' כי זה שם של נסיכות. ואז כשהם חיפשו שם

היום בבוקר קמתי בקושי. בקושי רב. השעון המעורר ניגן כמעט חצי שעה לפני שקמתי לכבות אותו. המוח הרגיש שקוע בבוץ אפור וסמיך. אולי זו המערכת