גם לי יש ימים כאלה. ימים של דכדוך קל, התכנסות פנימה, חוסר חשק וחוסר התלהבות. גם הגוף אפוף לאות, מרגיש שייך יותר לאדמה מאשר לשמיים.

אני רוצה את הקטשופ ליד הפירה! בכה בן ה3 בארוחת הערב. הוא היה כבר עייף וכולנו היינו עייפים איתו. בהתחלה חשבנו פשוט להתעלם. הבכי המשיך.

הייתי בבריכה, בנופש משפחתי. שחיתי, ושאלתי את עצמי: מה פתאום התחתית של הבריכה סגולה? אתמול הייתי כאן והיה תכלת!

מאיפה יש לך אומץ ככה לעזוב את העבודה? ובסדנאות שלך, איך את עושה את זה? פשוט צוחקת בקול רם? את לא מתפדחת?

אחר הצהרים אחד, ראיתי איש שהולך לרכב שלו עמוס בחבילות שהוא אסף מחנות הצילום באריאל המשמשת נקודת איסוף. חשבתי לעצמי עד כמה החיים שלנו השתנו

השבוע, ביקרתי בישיבה של בני, ושמעתי דבר פלא בשם הרב חיים דותן: בעוד בכל אברי הגוף מתקיימת סימטריה, העיניים והאזניים שלנו, הפה שלנו נמצא בדיוק

אין חשק לכלום. לשום דבר. די! גמרתם עלינו עם הסגר הזה, אתם עוד מצפים מאיתנו להיות בריאים? כל אחד שמבין קצת בגופנפש ישר מבין, שלמצב

היום קלטתי שהמון זמן לא שאלתי את עצמי את השאלה הנכונה. שאלתי, האם אני עצמאית? באמת? וזו לא הייתה השאלה הנכונה. כי בודאי שכל אחד

יש זמנים כאלה שאני נטולת השראה. נטולת השראה זה לא מדויק. למשל הטור הזה שאתם קוראים בדיוק עכשיו, הוא טור שכבר נכתב בחלקו פעמיים ובכל